מקור תלמוד ירושלמי פאה ב׳:ב׳
2 משנה: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִיקָּצֵר כְּאַחַת רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מַפְסֶקֶת וְכָל הֶהָרִים אֲשֶׁר בַּמַּעְדֵּר יֵעָדֵרוּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַבָּקָר יָכוֹל לַעֲבוֹר בְּכֵלָיו הוּא נוֹתֵן פֵּיאָה אַחַת לַכֹּל.
3 הלכה: הֲווֹן בְּעִי מֵימָר וְלָא פְלִיגִין. אַשְׁכַּחַת תַּנִּי אַמַּת הַמָּיִם הַקְּבוּעָה הֲרֵי זוּ מַפְסֶקֶת.
4 הֲווֹן בְּעִיי מֵימָר מִן מַה דְּאָמַר רִבִּי יוּדָה בְּעוֹמֵד מִצַּד אֶחָד וְאֵינוֹ יָכוֹל לִקְצוֹר מִצַּד הַשֵּׁינִי אֲבָל אִם הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע וְקוֹצֵר מִיכַּן וּמִיכַּן אֵינוֹ מַפְסִיק. אַשְׁכָּח תַּנִּי וּפְלִיג הָיָה עוֹמֵד בְּאֶמְצַע וְקוֹצֵר מִיכַּן וּמִיכַּן מַפְסִיק מִצַּד אֶחָד אֵינוֹ מַפְסִיק.
5 חִיָיא בַּר אָדָא בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיָה שָׁם סֶלַע עַל פְּנֵי כָּל שָׂדֵהוּ אִם עוֹקֵר הוּא אֶת הַמַּחֲרֵישָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנוֹ מִצַּד זֶה מַפְסִיק. מִצַּד אַחֵֵר אֵינוֹ מַפְסִיק. וְהָתַנִּי מַדְרֵיגוֹת שֶׁהֵן גְּבוֹהוֹת עֲשָׂרָה טְפָחִים נוֹתֵן פֵּיאָה מִכָּל אֶחֶֶד וְאֶחָד. פָּחוֹת מִיכֵּן נוֹתֵן מֵאֶחָד עַל הַכֹּל. וּפָחוֹת מִיכֵּן אֵינוֹ עוֹקֵר אֶת הַמַּחֲרֵישָׁה מִצַּד זֶה וְנוֹתְנָהּ בְּצַד זֶה. אֲפִילוּ פָּחוֹת מִיּכֵן עוֹקֵר הוּא. לָא אֲתִינָן מִיתְנֵי עֲשָׂרָה אֶלָּא בְגִין סוֹפָהּ שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי מַדְרֵיגוֹת מְעוּרָבִין שֶׁהוּא נוֹתֵן מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.
פירוש מראה הפנים על תלמוד ירושלמי פאה ב׳:ב׳
2 אשכח תני ופליג היה עומד באמצע וכו'. הכי איתא בתוספתא ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית וכו' ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת א"ר יהודה אם עומד באמצע וכו' כמו שהעתקתי בפנים וכתב הר"ש ז"ל בתחלה על המשנה אמת מים היינו שלולית דקאמר ת"ק בכל ענין מפסיק ואתא ר' יהודה למימר דוקא באינה יכולה לקצור כאחת שאם עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן כדמשמע בתוספתא. ובזה כבר כתב התי"ט שהוא ט"ס וצ"ל שאם אינו עומד באמצע וסיים הר"ש ומיהו בתוספתא משמע דתרי מילי נינהו דקא חשיב במילתי' דת"ק שלולית וקוצר לשחת וג' תלמים של פתיח ואמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת רבי יהודה אומר אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק ולת"ק מפסיק אע"פ שעומד מצד אחד וקוצר מצד השני עכ"ל ואיכא למידק לפירושו דנהי דהוה משמע דשלולית ואמת המים וכו' תרי מילי נינהו על כרחך הך דאמת המים לאו דברי ת"ק הן דהא לפירושו ס"ל לת"ק דאפי' עומד מצד זה וקוצר מצד השני מפסיק א"כ מאי האי לישנא דקתני שאינה יכולה לקצור כאחת ובאיזה אופן הוא ואם הכל דברי ר' יהודה הן מאי האי אריכות הלשון דקתני הול"ל ואמת המים ר' יהודה אומר אם עומד באמצע וכו' ועוד דמנ"ל לומר דלת"ק מפסיק אע"פ וכו' אם לא הוזכר בהדיא בדבריו ושלולית דקתני סתמא דמפסיק הא מילתא אחריתא היא לפירושו. ומן התימא שהתי"ט הרגיש בט"ס בתחלת דבריו ולא הרגיש כלום בסוף דבריו וכל מה שתאמר בזה יהיה דוחק גדול ואין להאריך ודעת הרמב"ם מבואר נגלה שפי' אמת מים היינו שלולית שכך כתב בפ"ג ממ"ע הלכה ב' היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה אע"פ שאינו מושך או אמת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת והוא שתהיה מושכת וקבועה הרי זו כשתי שדות והחילוק בין נחל לאמת המים בענין מושך הוציא מש"ס הזה כדקאמר הכא בהלכה דלעיל שלולית כל שהיא מושכת נחל אע"פ שאינו מושך נתכוון וא"כ פשוט הוא שפי' הוא ז"ל התוספתא דאין כאן פלוגתא כלל ופשיטא לפי הגי' אשר לפנינו בהתוספתא א"ר יהודה וכו' וה"ק ואמת המים שאמרנו לעיל וזהו השלולית שמפסקת דוקא שאינה יכולה להקצר כאחת ומפרש ר' יהודה דזהו אם עומד באמצע וכו' וכדמוכח ג"כ ממסקנא דהכא לפירושא דמילתיה דר' יהודה וכזה פי' ג"כ הכ"מ כן להך הוון בעי מימר וכו' הבתרא וזהו פשוט אבל מה שכתב בפירושא דהוון בעי מימר ולא פליגין וכו' קמייתא דה"פ לדעת רבינו דהאי פליגין לאו ל' מחלוקת חכמים היא אלא היינו לומר שאין חילוק בדבר שכל אמת המים מפסקת בין קבועה בין שאינה קבועה עד שמצאו דתני דדוקא קבועה מפסקת ולא שאינה קבועה עכ"ל ובחנם הכניס עצמו לדוחק הזה אלא דפליגין ל' מחלוקת הוא וכדפרישית בפנים דהוון בעי מימר דליתא שום תנא דפליג עליה דר' יהודה עד דאשכחו ברייתא דס"ל דדוקא בקבועה לחוד תליא מילתא ולא בקצירה כאחת ואם משום פיסקא דהרמב"ם בלאו הכי אתיא שפיר דאחר שמבואר לן מהתוספתא דלא פליג מידי את"ק ומוכרח הוא כדאמרן דמפרש הוא לשלולית דלעיל וא"כ פסק בסתם מתני' וכפירושא דר' יהודה וזה מבואר ג"כ מהתוספתא וכמסקנא דהכא כפירושא דמילתיה דר' יהודה ולא כהך תנא דהאי ברייתא דבקביעות לחוד תליא מילתא אלא דבעינן קבועה שהיא נמשכת כדקאמר הכא לעיל וגם שאינה יכולה להקצר כאחת וזה ברור:
3 היה שם סלע על פני כל שדהו וכו'. כן פסק הרמב"ם ז"ל שם בהל' ז' ובדין מדריגות פסק שם כפשטא דהתוספתא דמשמע דנקט עשרה טפחים לדוקא הא פחות מעשרה טפחים נותן פאה מאחת על הכל ואע"ג דהכא משני אליבא דר"ל דלא קתני עשרה אלא משום הסיפא וא"כ אף בפחות מעשרה בעוקר את המחרישה תליא מילתא כדמדמי לה בהדיא לדין דסלע איכא למימר דלדיחויא בעלמא קאמר הכי דיכילנא לשנויי לך להאי תוספתא דאתיא כהא דר"ל ועשרה טפחים משום הסיפא נקט אבל לקושטא דמילתא לא דמיא האי דינא דמדרגות לדינא דסלע דהתם כיון דסלע לאו בר זריעה כלל בדין הוא דמפסיק כ"א בשאינו צריך לעקור את המחרישה מצד זה וליתנה לצד זה אז אינו ניכר ההפסק וכשדה אחת היא אבל במדריגות של השדה כיון שהן עצמן זרועות הן ואין כאן משום הפסק להשדה אלא ענין אחר הוא דההפרש אם הן בעצמן חשובות כשדה אחת נותן מאחת מהן על הכל ואם לאו נותן מכל אחת ואחת מהן פאה בפ"ע וכיון שכן הוא צריך דוקא גבוה עשרה טפחים למיחשב לכל אחת ואחת כרשות בפ"ע וכדאמרינן גבי שבת ומצינו דמדמי הש"ס פאה לשבת כדאמרינן בפ' חזקת הבתים ד' נ"ה וה"ה נמי לענין זה מדמינן פאה לשבת ובכ"מ שם פי' בענין אחר לחלק בין סלע למדרגות ולפ"ד אם היו המדריגות תכופות זו אצל זו על פני כל השדה היה דינן כסלע ממש ולא משמע כן מסתימת דברי הרמב"ם: